פרשת שמות

"אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה, מדוע לא יבער הסנה?"
בפרשה מסופר שכשמשה הולך במדבר הוא נתקל במראה של שיח בוער ולא מתאכל והוא זז לראות את המראה הזה, ושם מתגלה לו הקב"ה. נשאלת השאלה למה הקב"ה לא היה יכול להתגלות אליו ישירות? למה הוא היה צריך לחכות שמשה יפנה אל הסנה?
נראה שהיה פה סוג של מבחן למשה.

בפרקים הראשונים של הפרשה מתוארת לנו דמותו של משה כעין מנהיג-מושיע חברתי המטפל ואכפת לו מכל אפליה ומגרעת חברתית העומדת מסביבו( המצרי שמכה איש עברי, שני אנשים נצים שרבים והצלת בנות יתרו מאפליה) אכן דמות גדולה המכירה בזכותם של אנשים לצדק ושוויון.
אבל דווקא גישה זו טומנת בחובה סכנה גדולה, מי שמכיר בסבלם של בני אדם יכול להגיע מכך לטענות ושנאה למי שלכאורה גורם לסבל הזה, לא פעם נשמעות טענת הכופרות במציאותו ובהשגחתו של אלוהים תחת טענת הסבל האנושי המופיע בעולם, (איפה היה אלוהים בשואה?, איך ילדים קטנים נהרגים ח"ו וכו').
עוד סכנה רוחנית המגיעה מגישה כזו הוא שלאחר זמן אינני מביט יותר על העולם כמקום שבו אמור לשכון צדק אלא כמקום שבו אמור לשכון שוויון כללי, גישה כזאת מקעקעת את היסוד של עם הנבחר עם ישראל, מכיוון שאם כל העולם שווים אז אין עם שמטרתו להראות את ה' בעולם.
נראה שמפני סכנות כאלו הקב"ה בודק את משה, מפני הסכנה הראשונה הקב"ה מתגלה לו בסנה, הסנה הוא שיח קוצני וחז"ל דורשים שהקב"ה מתגלה למשה דווקא דרך הסנה כדי להראות לו שגם הקב"ה סובל בסבלם של ישראל, מי שחושב שהקב"ה לא נמצא בכל מקום שיש סבל אנושי ובכל מקום הוא מתגלה ומשפיע לא ראוי להנהיג את ישראל.(כמו שמסופר ששאלו צדקת אחת איפה אלהים היה בשואה? וענתה להם איפה הוא לא היה?).
מפני הסכנה השנייה הקב"ה מתגלה לו דווקא בדרך ניסית, סנה שאיננו אוכל, על מנת לראות האם משה מתייחס באדישות לתופעה או שמשה מבין שגם בעולם הזה ישנה הזדמנות למפגש עם האלהי שבעולם, שיש ניסים ומציאויות שמעל הטבע האנושי, אם וכאשר משה יבין זאת זהו סימן שהוא יכול להנהיג עם שכל מציאותו היא מציאות רוחנית ועל טבעית.
גם בימינן אנו נתקלים בשתי גישות אלו כאשר לצערנו אנו נתקלים בתופעה שכאשר יש אהבה לכל אדם באשר הוא יש גם שנאת אלוהים, הלוואי ונזכה למדרגת משה רבינו שידע לראות בכל אדם את צלם אלוהים.

מאת: קבוצת דברי תורה בפייסבוק